מהספר

פרק 3 בספר הטראומה והרפואה המבצעית (עדכון אחרון של הפרק: אוקטובר 2024) עוסק בהחייאת בקרת נזקים DCR בשדה (Remote Damage Control Resuscitation, RDCR). זו הגישה להחייאת פצוע מדמם כשהטיפול מתבצע בתנאי טרום בית חולים. לפי הסיכום בפרק, הפרוטוקול מחייב את כלל המטפלים בצה״ל, חובשים ומטפלים בכירים כאחד.

החייאת בקרת נזקים בשדה לפי ספר הטראומה והרפואה המבצעית
איור: החייאת בקרת נזקים בשדה לפי ספר הטראומה והרפואה המבצעית

הרקע בפרק

לפי הפרק, דימום הוא הגורם השכיח ביותר לתמותה בשדה הקרב והסיבה המובילה למוות בן מניעה. במתארים צבאיים כיום כ-2/3 ממקרי המוות בני המניעה כתוצאה מדימום נובעים מפגיעות גו. במרבית המקרים האלה הדימום אינו ניתן לעצירה בשטח אלא רק בחדר ניתוח. בעבר ניתנו כמויות גדולות של נוזל קריסטלואידי להחזרת הנפח שאבד. עם השנים הסתבר שמתן מסיבי של נפח, וקריסטלואידים בפרט, עלול לסכן את הפצוע ואף לגרום למותו עקב החמרת חמצת, הפרעת קרישה והיפותרמיה.

עקרונות החייאת בקרת נזקים בשדה

  1. השגת שליטה על מקור הדימום במהירות האפשרית, בלחץ ישיר או עקיף בשטח או בהגעה מהירה לחדר ניתוח.
  2. Permissive Hypotension: מחזירים לפצוע רק את הנפח הדרוש לשימור זילוח דם לאברים החיוניים. יעד ההחייאה הוא בראש ובראשונה לחץ דם סיסטולי של 90 מ״מ כספית.
  3. מוצרי דם בעדיפות ראשונה ומובילה. הנוזל המועדף הוא דם מלא, ולאחריו לפי הסדר: פלסמה מיובשת (FDP) וכדוריות אדומות (PRBC) ביחס של 1:1, אחר כך פלסמה, ולבסוף קריסטלואידים. קריסטלואידים ינתנו רק כשצפי ההגעה של צוות עם מוצרי דם הוא מעל 15 דקות.
  4. כדי להימנע מחשיפה מיותרת למוצרי דם ומעודף נפח, גם כאן היעד הוא לחץ דם סיסטולי של 90 מ״מ כספית, לאחר סיום מנת נפח.
  5. תמיכה במערכת הקרישה, למשל בתרופות כמו הקסאקפרון.

עדכוני הפרק

העדכונים והדגשים בגרסת אוקטובר 2024 כוללים תנאי החזקה ואחזקה של דם מלא, הפרדת הפרק מהנספחים, וחידוד לגבי ירידה במצב הכרה והיעדר דפק רדיאלי. שני אלה הם התוויה למתן נפח רק בנוכחות לחץ דם שאינו ניתן למדידה.

ביאור הפרוטוקול

  • הטיפול הראשון בפצוע הוא עצירת דימום.
  • החזר הנפח מבוצע כחלק מסקר ההחייאה, בזמן הכנה לפינוי או במהלכו. אין לעכב את פינוי הפצוע לצורך מתן נוזל החייאה או תרופה בעירוי.
  • עירוי נוזל החייאה מכל סוג (דם, PRBC, FDP, קריסטלואידים) מיועד לפצועים בהלם דימומי עמוק. הקריטריונים: לחץ דם סיסטולי נמוך מ-90 מ״מ כספית, או לחץ דם שאינו ניתן למדידה (בוצע ניסיון מדידה ונראה היעדר קריאה) בנוכחות מנגנון פגיעה שסביר שיוביל להלם, וגם אחד מאלה: דופק רדיאלי שאינו נימוש, או שינוי ברמת ההכרה שאינו מוסבר בחבלת ראש או בטיפול תרופתי.
  • בצה״ל נוזל ההחייאה המועדף בהלם דימומי עמוק הוא דם מלא. במרבית יחידות השדה הנוזל הקיים הוא FDP. רק אם מנת דם או מנת FDP אינן זמינות (זמן הגעה של צוות עם מנת פלסמה מעל 15 דקות, מקרה שהפרק מגדיר כבלתי סביר בשגרה), מטפלים במנה של 500 מ״ל הארטמן עד להגעת הפלסמה.
  • הקסאקפרון: 1 גרם לכל פצוע עם פגיעה חודרת בגו או באזור מעבר (צוואר, בית שחי, עכוז, מפשעה), ללא קשר למדדיו, כל עוד המנה ניתנת תוך 3 שעות מרגע הפציעה. אין לטפל בהקסאקפרון אם חלפו יותר מ-3 שעות מהפציעה.
  • פגיעת ראש מבודדת שאינה מלווה בהלם דימומי עמוק אינה אינדיקציה למתן הקסאקפרון או נוזלי החייאה.
  • מתן נפח קודם למתן הקסאקפרון, במקרים שבהם נדרש נפח. רק אם הדם טרם זמין או בהכנה, מתחילים ב-TXA עד להגעת הדם או ה-FDP.
  • הקסאקפרון ומוצר הדם (דם מלא, FDP או PRBC) לא יינתנו יחד באותה גישה למחזור הדם. יש לשטוף ב-10 מ״ל סליין בין מוצר הדם להקסאקפרון.
  • אין לתת מנות נפח, כולל FDP, ברצף. בתום כל מנה עוצרים ומעריכים מחדש את מצב הפצוע, כולל ניסיון מדידת לחץ דם. מנות נוספות רק אם הפצוע עדיין בהלם דימומי עמוק.
  • אם הפצוע עדיין בהלם דימומי עמוק לאחר מנת FDP ומנת PRBC זמינה, ממשיכים בהחייאה ביחס של 1:1 בין מנות ה-FDP למנות ה-PRBC.
  • בכל שימוש במוצר דם יש לנטר תופעות לוואי חריפות, בעיקר גרד, נפיחות, צמרמורות וכאבי חזה או גב. אם הן מופיעות, עוצרים את העירוי מיד, מחליפים במנת 500 מ״ל תמיסת הארטמן ומתעדים על כרטיס הטיפול (״טופס 101״).
  • אם הפצוע התאושש ואין סימני הלם דימומי עמוק, עוצרים את החייאת הנוזלים. אין לחבר את הפצוע לעירוי לצורך שמירה על ״וריד פתוח״. מומלץ לשטוף ב-10 מ״ל סליין בלבד, ולהעריך מחדש את מצבו בכל 10 דקות מחשש להידרדרות.
  • שמירה על חום גופו של הפצוע היא חלק בלתי נפרד מההחייאה, באמצעים פסיביים (שמיכות) או אקטיביים (שקיות חימום), לפי שיקול דעתו של המטפל הבכיר.
  • בשלב הטיפול הראשוני, נפגע כוויות מבודדות בהלם עמוק יטופל בפלסמה כנוזל הבחירה. לפי הפרק, לנפגע עם כוויות משמעותיות יש לעיתים קרובות פציעות נוספות שעשויות להיות סיבת ההלם, ובמקרה כזה מטפלים לפי הפרוטוקול כשמקור ההלם הוא דימום.
  • בסקר שערך חיל הרפואה בקרב 531 מטפלים בכירים בסדיר ובמילואים, הסיבה העיקרית למתן עודף נוזלים הייתה התחושה של המטפלים שעליהם להעניק טיפול כלשהו, גם אם הפצוע אינו זקוק לו. הפרק מדגיש שנוזלי החייאה, ובוודאי מוצרי דם, הם תרופה ככל התרופות, ולכן יש להשתמש בהם לפי אינדיקציות בלבד, לא בחוסר ולא בעודף.
  • בילדים: הקסאקפרון במינון 15 מ״ג לק״ג עד גיל 12, ומגיל 12 ״מנת מבוגר״ של 1 גרם. דם או FDP ינתנו בנפח של 20 מ״ל לק״ג עד משקל של כעשרים ק״ג, השקול למנה אחת של 400 מ״ל דם או פלסמה.
  • הפרק קובע שאין מקום לשימוש במושגים ״יציב״ ו״לא יציב״ במתאר טרום בית חולים. יש לדווח על מדדים מדויקים ולפיהם להחליט על המשך הטיפול. הסיבה: דימום והלם דימומי הם מצבים מתמשכים שלרוב מקבלים טיפול דפיניטיבי רק בבית החולים, והסתמכות על מספר מדידות מוגבלות להערכת ״יציבות״ עלולה להטעות את המטפל ואת הדרג הפיקודי. במקום זאת נכון לתאר את הפצוע כ״תקין המודינמית״ או כ״מצוי בשוק עמוק או לא״.

סיכום הפרק

הפרק מפרט את עקרונות ה-RDCR, את הקריטריונים לטיפול, את תכונותיהם של נוזלי ההחייאה השונים, את ההיגיון שמאחורי השימוש בהם ופרוטוקול אחוד לטיפול בפצוע המדמם. בנספחים מופיעים תהליך הכנת מנת פלסמה FDP לשימוש, הנחיה למטפל הבכיר למתן דם מלא בשדה, כותבים ועיקרי העדכונים בגרסאות קודמות וביבליוגרפיה.

מה זה אומר לנו בהקשר של החייאת בקרת נזקים DCR

הפסקאות הבאות הן פרשנות שלנו ואינן חלק מהפרק.

הרעיון שחוזר לאורך הפרק הוא שמתן נוזלים הוא החלטה קלינית עם אינדיקציה ולא פעולה שמבצעים כדי להרגיש שעושים משהו. הפרק מציב את עצירת הדימום ואת הפינוי לפני כל עירוי, ומחייב הערכה מחדש אחרי כל מנה. כפי שעולה גם בדיונים על עירוי דם בשטח, מבחינת הכשרה זה מצדיק תרחישים שבהם המטפל נדרש לעצור, למדוד ולהחליט שלא להמשיך, ולא רק תרחישים שמתגמלים מתן טיפול.

הדרישה לדווח מדדים מדויקים במקום ״יציב״ או ״לא יציב״ היא גם עניין של תקשורת בין מדרגי הטיפול. תרגול של דיווח מדויק לדרג הפיקודי ולצוות המקבל ראוי להיכלל בכל הכשרה בנושא. עקרונות Permissive Hypotension בטראומה טרום-אשפוזית מתועדים בספרות המקצועית ומהווים בסיס לפרוטוקולים כגון זה.

מבוסס על: ספר הטראומה והרפואה המבצעית (01.2026), פרק 3, החייאת בקרת נזקים בשדה, עמודים 26, 27, 30, 31, 32