מהספר

ניהול נתיב אוויר טראומה קרבית הוא נושא שעבר שינוי משמעותי בשנים האחרונות. לפי פרק 6 בספר האחוד, חסימת נתיב אוויר, שהייתה בעבר תרחיש מרכזי באימונים, היא בפועל אירוע נדיר במתאר הלחימה המודרני. ההתוויות להשגת נתיב אוויר דפיניטיבי צומצמו משמעותית, ומרכז הכובד הטיפולי עבר לגישה תומכת. הפרק מציג גם נתוני הצלחה של אינטובציה וקוניוטומיה במלחמה.

פגיעות בנתיב אוויר בלחימה: למה פחות התערבויות דפיניטיביות
איור: פגיעות בנתיב אוויר בלחימה: למה פחות התערבויות דפיניטיביות

התוויות עבור נתיב אוויר דפיניטיבי. החל משנת 2014 ההתוויה להשגת נתיב אוויר דפיניטיבי התבססה על GCS נמוך מ-8. בשנת 2020 ההתוויות צומצמו, ונקודת ההחלטה הפכה לחסימה של נתיב האוויר ולריווי חמצן של 88%. באפריל 2024, במהלך המלחמה, עודכן פרק ניהול נתיב האוויר על סמך מידע שנצבר בשנים האחרונות, פרסומים בספרות הבינלאומית ונתוני הפצועים במלחמה.

ההנמקה הפיזיולוגית. לפי הפרק, האינטובציה עצמה מגבילה את הנשימה ומובילה לירידה בחמצון. המעבר להנשמה בלחץ חיובי פוגע באופן משמעותי בתהליכים פיזיולוגיים בגוף. העלאת הלחץ בבית החזה מורידה את ההחזר הורידי ללב ואת תפוקת הלב, ובכך מחמירה את ההלם שבו נמצא הפצוע.

מה קובע הפרוטוקול המעודכן. הפרוטוקול מדגיש ביצוע של המינימום ההכרחי בנקודת הפגיעה, העדפת פינוי מהיר ודחיית פעולות שאינן הכרחיות לשלב הפינוי או לבית החולים, במידת האפשר. מנגנון הפגיעה הודגש כמרכיב מרכזי בהחלטה הקלינית, בפרט בזיהוי מצבים שבהם יש הסתברות לבעיה ראשונית בנתיב האוויר. שינוי תנוחה, סילוק הפרשות והעשרה בחמצן הוגדרו כפעולות הראשונות והקריטיות ביותר לשיפור מצבו של פצוע עם פגיעה בנתיב האוויר. שימוש נכון באמבו יכול לסייע באוורור ובחמצון, והפרק מדגיש את החשיבות של אימון המטפלים בהנשמה יעילה באמצעים אלו. בהתאם לכך נקבע שבמרבית המקרים בשדה הקרב אין מקום לביצוע התערבות דפיניטיבית בנתיב האוויר.

מגמות לאורך השנים. החל משנת 2019, עם צמצום ההתוויות, נראית ירידה בכמות ההתערבויות הדפיניטיביות בנתיב האוויר. הירידה נמשכה לאחר העדכון שבוצע בתחילת המלחמה (תרשים 6.1, שיעור ההתערבויות בשנים 2018 עד 2025). במהלך המלחמה נראית ירידה ניכרת בשיעור הפרוצדורות לאחר עדכון הפרוטוקול באפריל 2024. גם בתקופת המלחמה שלפני השינוי הייתה ירידה מסוימת. הפרק מסביר זאת בכך שהמטפלים הבכירים בתחילת התמרון היו ברמות מומחיות וניסיון שונות ושזמני הפינוי היו ארוכים יותר, ולכן נרשמה עלייה בכמות הפרוצדורות בהתאם לפרוטוקול באותם ימים (תרשים 6.2, פילוח לפי רבעונים).

אינטובציה וקוניוטומיה. הפרק מגדיר אינטובציה כפעולה מורכבת, בוודאי במתאר טרום-בית-חולים צבאי. קוניוטומיה מגיעה לרוב אחרי כישלון של אינטובציה. בעבר תוארו אחוזי הצלחה גבוהים של קוניוטומיה, והיו שקראו לשנות את ההנחיות ולהגיע אליה מהר יותר. הנתונים מהמלחמה מראים ששיעור הכישלון בקוניוטומיה אינו מבוטל. בניתוח נפרד, שנתוניו אינם מוצגים בתרשים, נמצא שיעור הצלחה של 74% באינטובציה ושל 61% בקוניוטומיה. שיעור ההצלחה באינטובציה מוצלחת בניסיון ראשון בתנאי שטח, ובכלל בתנאי לחימה, רחוק מ-100%. לכן יש חשיבות רבה לבצעה באינדיקציה הנכונה, בתנאים הנוחים ביותר ועל ידי המטפל המיומן ביותר הזמין (תרשים 6.3).

פצועים שעברו התערבות בנתיב האוויר. הפרק מסיק שפצועים שעברו התערבות כזו היו בסבירות גבוהה פצועים קשים יותר, לאור שיעור גבוה יותר של התערבויות מצילות חיים נוספות (תרשים 6.4). הנתון על דם מלא בשטח ועל ניקוז חזה יכול להצביע על כך שהם סבלו גם מהלם עמוק. הפרק מזכיר שהלם עמוק על רקע דימום אינו התוויה לנתיב אוויר דפיניטיבי, ושמדובר בסיכון משמעותי לפצוע.

מה זה אומר לנו בהיבט של ניהול נתיב אוויר טראומה קרבית

החלק הזה הוא פרשנות שלנו ולא טענה של הספר.

בהכשרה ובסימולציה כדאי לבחון מחדש את משקלו של תרחיש החסימה. אם הוא נשאר בליבת התרגול, ייתכן שהמתאמנים ילמדו להתערב דווקא במקום שבו הפרוטוקול מכוון להימנע מכך. במסגרת תרחישי רפואה מבצעית במלחמה, שילוב של הלם עמוק עם חשד לפגיעה בנתיב האוויר יכול לאפשר תרגול של קבלת החלטה לא להתערב באופן דפיניטיבי, לצד ביצוע פעולות בסיסיות יעילות כגון שינוי תנוחה, סילוק הפרשות, מתן חמצן והנשמה נכונה באמבו.

גם הנתונים על אינטובציה וקוניוטומיה רלוונטיים לבניית תוכניות הכשרה. כאשר הצלחה בפרוצדורה בשטח אינה מובטחת, על ההכשרה לחזק את שיקול הדעת הקליני בבחירת האינדיקציה והמטפל המתאים, ולא להתמקד רק בביצוע הטכני.

מבוסס על: הספר האחוד (30.12.2025), פרק 6: פגיעות בנתיב אוויר, עמודים 46 עד 48.