טראומה קשה היא אחת מסיבות המוות המובילות בעולם, אבל נתונים עדכניים על מגמות לפי מנגנון פציעה ועל הגורמים לתמותה בבית החולים מוגבלים. מחקר רישום ארצי מדרום קוריאה בחן את הנושא.

מהמחקר
החוקרים ניתחו רישום ארצי של טראומה קשה בין 2016 ל-2024. טראומה קשה הוגדרה כציון חומרת פציעה (ISS) של 16 ומעלה. נכללו 73,232 מטופלים, ו-44.9% מהם עברו דום לב עוד לפני הגעה לבית החולים.
תמותת המטופלים בבית החולים הייתה 58.2% בסך הכול: 26.0% בקרב מי שלא עברו דום לב טרום-אשפוזי, ו-97.7% בקרב מי שעברו.
פציעות הקשורות בתחבורה היו השכיחות ביותר (53.5%), ואחריהן נפילות והחלקות (38.2%). לאורך התקופה ירדו פציעות התחבורה הקשות ב-3.6% בשנה (יחס שיעורי היארעות 0.964), ואילו נפילות והחלקות עלו ב-3.7% בשנה (יחס 1.037).
בקרב מטופלים ללא דום לב טרום-אשפוזי, המנבאים העצמאיים החזקים ביותר לתמותה היו ציון ISS גבוה (טווח 25 עד 40: יחס סיכויים מתוקן 3.45; טווח 41 עד 75: 6.12) וגיל 65 ומעלה (2.87). גם מין זכר, פציעה לא מכוונת, קבלה במחלקה לרפואה דחופה ברמה נמוכה יותר ונפילה או החלקה כמנגנון פציעה נקשרו לתמותה גבוהה יותר.
בקרב מטופלים עם דום לב טרום-אשפוזי, גורמי מערך הטראומה הרגילים איבדו את כוח הניבוי. הגורם העצמאי החזק ביותר היה פגיעה עצמית (יחס סיכויים מתוקן 2.14). מין נקבה ופציעה באזור לא מטרופוליני נקשרו אף הם לתמותה גבוהה יותר.
מה זה אומר לנו
התמונה האפידמיולוגית משתנה: פציעות תחבורה יורדות ונפילות עולות. החוקרים מסיקים שמניעה של נפילות והחלקות צריכה להפוך לעדיפות של בריאות הציבור.
הנתון הבולט הוא התמותה הכמעט מוחלטת בקרב מי שעברו דום לב טרום-אשפוזי. במצב כזה, לפי החוקרים, מניעה ראשונית, כולל מניעת התאבדויות ותוכניות מודעות לפציעות, עשויה להוביל לירידה גדולה יותר בתמותה מטראומה קשה מאשר פיתוח מערך הטראומה לבדו.
בהקשר הישראלי
המחקר נערך בדרום קוריאה ולא בדק אוכלוסייה או מערך טראומה ישראליים, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו ישירות על ישראל.
מבוסס על: Incidence and mortality of severe trauma in South Korea: A nationwide registry-based cohort study, 2016 to 2024, Medicine (Baltimore), 2026.