מהספר: נתוני פינוי מוסק מול פינוי רכוב
פרק 8 בספר האחוד עוסק בהשוואת פינוי מוסק מול פינוי רכוב במלחמה: בחינת זמני הפינוי בפועל, הקשר בין שיטת הפינוי לחומרת הפציעה והשפעתם על הרצף הטיפולי. במסגרת רפואה מבצעית במלחמה, פינוי רפואי משדה הקרב הוא גורם מרכזי בקביעת סיכויי ההישרדות, כאשר מערך פינוי יעיל נועד לקצר את הזמן מרגע הפגיעה ועד להגעה לבית החולים. הפרק מציין כי שיעור הפצועים הקשים והאנושים עלה בהשוואה למלחמות קודמות.

היקף ודפוסי הפינוי. במהלך המלחמה פונו 28.5% מהפצועים באופן מוסק בכלל הגזרות. בתחילת התמרון הקרקעי עמד השיעור על 33 עד 39% מכלל הפצועים, ובהמשך, כולל בתקופות של הפוגות וירידה בעצימות, התייצב על כ-24 עד 28%. לאורך כל הלחימה, רוב מוחלט של הנפגעים פונה באופן רכוב.
זמני פינוי. זמן הפינוי החציוני במוסק עומד על 69 דקות, קצר ב-31 דקות מהזמן החציוני ברכוב (100 דקות). הטווח הבין-רבעוני (IQR) במוסק הוא 38 דקות (55 עד 93 דקות), לעומת 88 דקות (69 עד 157 דקות) ברכוב. הטווח המצומצם מצביע על זמני הגעה מהירים ואחידים יותר בפינוי המוסק.
בקרב פצועים דחופים שאושפזו במהלך התמרון בעזה ובדרום לבנון (שפונו בין 27.10.2023 ל-31.07.2025), נרשם הבדל בין הזירות בפינוי המוסק: זמן חציוני של 66 דקות בדרום (IQR של 53 עד 85) לעומת 101 דקות בצפון (IQR של 73 עד 142). ברכוב, הזמן החציוני זהה בשתי הגזרות ועומד על 89 דקות. הפרק מסביר ממצא זה בקרבה הגיאוגרפית של בתי החולים לחזית הלחימה.
שעת הזהב (Golden Hour). שעת הזהב מוגדרת כשעה מרגע הפציעה ועד להגעת הפצוע לחדר הטראומה, ומשמשת מדד איכות למערך הפינוי. כ-35% מהפצועים במוסק מגיעים לבית החולים בתוך פחות משעה, לעומת כ-18% ברכוב. בחירת אופן הפינוי מתחשבת בדחיפות הרפואית, ולכן ההשוואה אינה בין אוכלוסיות בעלות מאפיינים זהים.
פרופיל הפצוע לפני בית החולים. 73% מהפצועים שפונו במוסק נפגעו באירוע שמחוללו פיצוץ, לעומת 46% ברכוב. כ-60% מהמפונים במוסק נפצעו באירוע עם 4 נפגעים ויותר. פצוע יחיד ופצועים מאירוע של 2 עד 3 נפגעים היוו 17.1% ו-22.9% בהתאמה. ברכוב, כ-47% מהפינויים מקורם באירוע עם פצוע בודד, וכ-31% מאירוע עם 4 נפגעים ויותר. קיימת התאמה ברורה בין פינוי מוסק לבין אירועים רבי-נפגעים (אר"ן) וזירות פיצוץ.
פצועים שפונו במסוק סבלו מפגיעות בשיעור גבוה יותר בכל אזורי הגוף. הפערים המשמעותיים נצפו בפציעות גו, צוואר ואגן, ובמידה פחותה בגפיים תחתונות. בפציעות גו נרשמו 33% במוסק לעומת 18.7% ברכוב. שיעור הפציעות באגן ובצוואר במוסק כמעט כפול מזה שברכוב. ההבדל הקטן ביותר נצפה בפגיעות ראש וגפיים עליונות. ממצאים אלה תואמים לספרות על מניעת תמותה בשדה הקרב, שבו מרבית מקרי הדימום המסכנים חיים נובעים מכלי דם גדולים בבית החזה ובבטן.
דחיפות. מעל 90% מהמפונים במוסק סווגו כדחופים, לעומת פחות מ-30% ברכוב. 58% מכלל הנפגעים הדחופים פונו במסוק ו-42% ברכוב.
התערבויות בפצועים דחופים. עצירת דימום (לחץ ישיר, הנחת CAT, ביצוע packing, קטטר פולי ונקודת לחיצה) הייתה הפעולה הנפוצה ביותר בשתי הקבוצות, ובוצעה בשיעור גבוה פי 1.9 במוסק. הצורך במוצרי דם היה גבוה פי 6 במוסק, והתערבויות בנתיב אוויר בוצעו בשיעור גבוה פי 1.8. התערבויות בפציעות חזה (ניקור במחט או ניקוז חזה) בוצעו בשכיחות דומה.
חומרת הפציעה בהגעה לבית החולים. כ-29% מהמפונים במוסק סווגו כפצועים קשים (ISS מ-16 ומעלה), ובהם כ-16% בעלי פציעות אנושות (ISS מ-25 ומעלה). ברכוב נרשמו כ-5% קשים ואנושים, כך ששיעורם במוסק גבוה פי 5.5. מנגד, ברכוב יותר מ-75% מהפצועים סווגו בדרגת חומרה קלה (ISS נמוך מ-9), לעומת 47% במוסק.
6.8% מהפצועים שפונו במוסק הוכנסו ללפרוטומיה או תורקוטומיה תוך שעה מההגעה, לעומת 0.6% ברכוב. התערבות נוירוכירורגית דחופה נדרשה ב-1.4% במוסק לעומת 0.1% ברכוב.
ויסות פצועים. מ-27.10.2023 ועד 19.01.2025 פעלה מדיניות ויסות פצועים בשליטה רב-חילית, בסנכרון בין חיל הרפואה, חיל האוויר ופיקוד העורף. המדיניות הגדירה יעדים לפי דחיפות רפואית, משאבי בתי החולים, מרחק וסבב קליטה. ברירת המחדל הייתה פינוי למרכזי טראומה על-אזוריים במרכז הארץ, במטרה לשמר את יכולות בתי החולים הסמוכים לחזית לאירועי קיצון.
מבין הפצועים הדחופים שפונו במוסק בתקופה זו, 969 (67%) פונו ליעד ברירת המחדל ו-474 (33%) ליעד מקוצר. זמן הפינוי החציוני היה קצר יותר בפינוי המקוצר: 60 דקות לעומת 73 דקות. הפצועים שיעדם קוצר התאפיינו במצב קליני מורכב יותר: שיעור גבוה יותר של שוק בשטח (פי 3.3), שימוש מוגבר במוצרי דם (פי 2.3), ושיעור פצועים אנושים (ISS מ-25 ומעלה) גבוה פי 2.8 בהגעה לבית החולים.
סיכום הפרק. פינוי מוסק מקצר בעקביות את זמני ההגעה לבית החולים ומעלה את שיעור הפצועים המגיעים בתוך פחות משעה. הפינוי הרכוב ממשיך לשמש כערוץ העיקרי לשינוע מרבית הפצועים שאינם דחופים.
מה זה אומר לנו
פרשנות מקצועית, לא ממצא של הפרק.
הפערים בין שני אמצעי הפינוי משקפים בעיקר תהליכי מיון: הפצועים המורכבים והדחופים ביותר מופנים להטסה. לפיכך, הנתונים מתארים את מאפייני האוכלוסייה המנותבת לכל אמצעי ולא בהכרח השפעה מבודדת של כלי הפינוי עצמו.
לצוותי ההכשרה נגזרים מכך שני דגשים מרכזיים. ראשית, תרחיש פינוי נדרש לכלול קבלת החלטות מיון ובחירת יעד מתאים, ולא רק פרוצדורות קליניות בשטח. שנית, מפונים במסוק נדרשים לעיתים קרובות להתערבויות מתקדמות בעצירת דימום ובמתן מוצרי דם, מה שמחייב תרגול של רצף טיפולי רציף במהלך הטיסה ומסירה מסודרת בחדר הטראומה.
מבוסס על: הספר האחוד (30.12.2025), פרק 8: פינוי פצועים במלחמה, עמודים 55, 56, 57, 59, 60, 61, 62, 63